<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' שחיטת חולין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ואיכא דאמרי דאסור לעשות בהמה כשרה טרפה מהא דפ"ק דאחרים [ע"ז י"א ע"א] שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישן והדר תני עוקרין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ופרש ר"פ עוקרין על סוס שרכב עליו, ופריך ובהמה טהורה לא, והתני' עקור שיש בו טרפה אסר ואין בו טריפה מותר, אין בו טריפה המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ומדאסר לעשות טרפה ש"מ בטהורה נמי איירי ור"פ סוס אמר, ומשני בעגלה המושכת בקרון כלומר בהא דתני לעיל מאבדין כלי תשמישו לכבודו נכלל עגלה המושכת בקרון שיושב המלך, ולפי שדי לכבוד המלך אם מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה לא שרי לאטרופה ע"י שמנשר למעלה מארכובה דהוי בל תשחית, וגבי טהורה מחלק ולא גבי טמאה כיון דדמי' לטרפה מעיקרא, ודחקו לפרש הא דאמר רבי צא טרוף או נחור משום דקבעי דמא הוי לצורך גדול וליכא בל תשחית, וה"נ מיירי תוספתא [חולין פ"ו] נוחרו או עוקרו. ולא חזי לן האי פרושא אלא הא דאתמר עקור שיש בו טרפה אסור פרושא אסור באכילה כגון דנחתך מן הארכובה ולמעלה דהוי טרפה ובהנאה מותר, ושאין בו טרפות כגון שעקרה למטה מארכובה מותר אף באכילה, וקמ"ל עקר שאין בו טרפה מותר באכילה, אף שנשתמש בו המלך, לא אסרו האכילה כשאינה טרפה, ואם עשאה טרפה כשעקרה למעלה מארכובה מותרת בהנאה, ואין בזה בזיון למלך שדי לכבודו בעקירת פרסותיה, והכי תני' בתוספתא [פ"ח בשבת ופ"ח בשמחות] עוקרין על המלכים ואין משום דרכי האמורי, עקר שיש בו טרפה אסור באכילה ומותר בהנאה, עקר שאין בו טרפה מותר באכילה. וחזי לן לענ"ד מי שמקיף על דרך זה שעקר סימן מבהמה ומעוף ואח"כ שחטו מפסידה מיהו דאפי' לגוי לא מזדבן, דאין עושין סחורה במידי דאכילה דאסורין [צ"ל מן התורה]. כדתנן [שביעית פ"ז] אין עושין סחורה לא בנבלות וטרפות, וציידי חיות עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים מותר למכרן, אלמא דוקא נזדמנו אבל לעשות נבלה וטרפה בידים ולסחור אסור, וצריך להשליך לכלבים ולא מצינו שהתירו לכתחלה אלא בחלב דבהדי' כ' יעשה לכל מלאכה הא דאי' בתוספתא השוחט וצריך לדם נוחרו וכן הא דהתיר רבי לר"ח לנבל בידים, לא שרי לי' למכור הבשר לגוי. — אמר אביי [שבת קכ"ח ע"א] האי מאן דשחיט תרנגול ליכבשינהו לכרעיה בארעא או נידלינהו דלמא מקהה לטופריה ועקר סימנין. (גליון אבל השוחט ונמצאת טרפה או נבלה הוי כנזדמן לו ופשיטא דמותר למכרו לגוי דרחמנא אמר או מכור לנכרי).
